מדיטצית זן - שיקאנטאזה
只管打坐
הזן בודהיזם ובכללו גם סוטו-זן, עבר גלגולים רבים. שגרת היומיום הועתקה משיטות עבודה סיניות. המרכיבים של תרגול Sōtō שתרמו בעיקר להצלחת בית הספר ביפן של ימי הביניים היו בדיוק השיטות הנזיריות הבודהיסטיות הגנריות שעברו בירושה מסין סונג, ובסופו של דבר מהודו.
מהו סוטו זן 曹洞禪
פירוש מילולי של זן הוא מדיטציה עמוקה 禪 Zen, Silent Meditation. זהו מונח שמקורו מהודו Dhyana (profound meditation).
סוטו זן התפתח במאה התשיעית על ידי הנזירים הסינים טוזן (צ' דונגשאן) וסוזאן (צ' קאושאן), ההברות הראשונות של שמותיהם המרכיבות את שם בית הספר: סוטו 曹洞.
ה- סוטו זן מתמקד בתרגול שגרתי המעודד מודעות לפעולת המוח כאמצעי לשימת לב בכל תחומי חיי היומיום.
מתרגלי סוטו זן אינם מחפשים באופן פעיל את ההארה או את סאטורי (המונח הזן בודהיסטי להארה), אלא הם מבקשים לחוות כל רגע במלואו. כלומר, להיות מודעים היטב לכל פעולה כאן ועכשיו. תרגול זאזן (מדיטציית ישיבה Zazen 座禅) אינו דורש דבר ומחזיר אותנו לעצמנו. תפישת ה- זן בכלל ו- סוטו זן בפרט היא תפישה מינימליסטית.
הוראת הזן שואבת ממקורות רבים של תרגול מדיטציית Sarvastivada בדגש על טבע הבודהה, הטוטאליות והאידיאל של בודהיסטווה וכן הושפעה גם מהפילוסופיה הטאואיסטית, ובמיוחד מהתפישה הניאו-דאואיסטית.
המילים הקרובות ביותר למדיטציה בשפות הקלאסיות של הבודהיזם הן bhāvanā (התפתחות נפשית) ו- דהיאנה (אימון מנטלי המביא לתודעה רגועה ומוארת).
סוטו זן הוא אחד משלוש האסכולות המסורתיות של הזן בודהיזם היפני והוא מדגיש את ה- שיקאנטאזה Shikantaza.
שיקאנטאזה 只管打坐
דוגן חזר מסין עם אנתולוגיות קואן וטקסטים שונים, אשר תרמו להעברת מסורת הקואן ליפן. בעבודות הראשונות שכתב הוא הדגיש את תרגול הזאזן. למדיטציה זו היתווסף גם תרגול רספירטורי, כלומר נשימתי.
זוהי מדיטציה בה יושב המודט ומנסה שלא להתמקד בדבר. בתרגום חופשי: "מיקוד ללא מאמץ" או "מיקוד מתוך שחרור". בשלבים הראשונים יחלפו מחשבות במוחנו. אל לנו לדחותן ואל לנו לתת להן להסיח דעתנו. פשוט נניח להן ונקבלן. אט אט הן תעלמנה. מדיטציית שיקאנטאזה הינה תרגול פיסי, פיסיולוגי ומנטלי המיוחסת לאסכולת "סוטו זן" 曹洞宗. מקורה באסכולת קאודונג הסינית, מתקופת שושלת טאנג והיא יובא על ידי הנזיר דוגן זנג'י מסין ליפן במאה ה-13.
בשלב ראשון אנו מתרגלים את המעגל הפיסי החיצוני, הטכני. ישיבה נכונה. יציבה, טונוס שריר רצוי והרפיה.
אחר כך אנו מתרגלים סוגי נשימה שונים. אנו עדיין במעגל הטכני הרספירטורי.
בשלב הבא אנו נתמקד במודעות עצמית, פיסיולוגית ותודעתית.
לבסוף אנו מתרגלים שיקאנטאזה "שב במדיטציה" או "שב ואל תעשה דבר" - "מדיטציה שקטה" 默照禅, או "השתקפות" Reflection. כלומר מצב בו אנו חווים את הרגע בתודעה נקייה מהפרעות. אנו מתרכזים ללא מאמץ. עצם הנסיון שלא להתאמץ או שלא להתרכז הוא סוג של מאמץ. בתחילה יתכן ונרגיש אי נוחות פיסית ואי שקט מנטלי. במשך הזמן נלמד לרכך את עצמנו, להיות ערניים יותר תודעתית ושלווים יותר. נלמד שלא לשפוט את הדברים מנקודת מבט סובייקטיבית. נלמד לחוות את הדברים כאן ועכשיו - פשוט כפי שהם.
גישת המתרגל ואופי התרגול במזרח אסיה (כדוגמת סין ויפן) מביאה למיקוד שונה ואיכויות חדשות של התנהלות אישית. המתרגל/ת פונה למודעות לגוף, לכיוון איכות ואיזון אישי. לא לאתגרים בעלי אופי תחרותי סביבתי אלא להעצמה פנימית אישית. פרקטיקות תנועת המזרח הרחוק נובעות ממסגרת אידיאולוגית ספציפית, ולכן יש צורך להתחיל בהצגת היסודות של החשיבה הסינית והיפנית המסורתית העומדת בבסיס הפרקטיקות הללו, כדי להבין את הגישה, הערכים ואופי הפעולה המיוחד להן. את עקרון ה- "ארעיות" וה- "ככות".
אנו לומדים את הדרך להתבוננות פנימית, ללא מעצורים. בכל אחד מאיתנו יש את היכולת לעשות זאת, עלינו רק ללמוד להסיר את המכשולים. כשנכיר היטב את עצמנו, נוכל להגיע לאותנטיות הטבעית שלנו. זוהי יכולת פרקטית.
המפגש עם זן הוא המפגש עם עצמך. הוא אינו מתרחש בריצה מהירה אלא בפתיחות ובסבלנות, צעד אחר צעד.