אודות קראטה-דו / מאת איציק כהן פתיח - קראטה: כף היד הריקה. מקור: אוקינאווה. סקירה קצרה: בהינדוהיזם הקדום מאוזכרת ה nata כלימוד רוחני שניתן ל- nataraja, השושלת השלטת. ה- nata מתוארת כ"התעוררות החוכמה" דהיינו התפכחות דרך פעילות וריכוז פיסיולוגי מנטאלי. לאחר הפלישה המוסלמית והרס הדת והתרבות ההינדואית והבודהיסטית היתה דעיכה ומאוחר יותר חזר העיסוק ב nata כריקוד פולקלוריסטי ובאוריינטאציה שונה לגמרי מן המקור - ומכאן מופיע מונח ה- nata בסנסקריט המודרנית כריקוד, מימיקה ומשחק (תיאטרון) . ב- Mahayana מוגדרת ה nata כסדרת תנועות המזינות גוף ונפש. מאוחר יותר התפתחו ה- Vajramukti וה- kalari. חשוב לציין כי ה Vajramukti התפתח בתקופה שלווה וחסרת מלחמות, דבר המצביע על חשיבות המקום שתופס הפן הפיסי והרוחני באמנויות (אומנויות) הלחימה גם ללא הצורך בלחימה כהגנה עצמית. סין: במאה החמישית לפנה"ס, בתקופת שושלת Tang , נפוץ השימוש ב- Chuan Fa, שדמה ביותר ל- Vajramukti ההודי שהגיע לסין עם הנזירים הבודהיסטים. מאוחר הרבה יותר התפשטה פעילות זו אל מעבר לים למקומות כמו Taiwan וה- Ryukyus ונקראה בפי המקומיים Kempo. האגדה מספרת על Budhistava) Daruma), שהיה חבר קלאס ה- kshatriya (מעמד לוחמים שכונן בידי הנסיך בשנת 450 לספירה). בשנת 500 לספירה הגיע Daruma בנדודיו למקדש שאולין שבסין והחל ללמד, אך מאחר והנזירים התקשו לעמוד בתרגול הזן (ZEN) המפרך החל Daruma לתרגלם בטכניקות לחיזוק החוסן הגופני, תרגילים אלה היו בחלקם יפים גם לצרכי הגנה. בניגוד לדעה הרווחת כי מקור הקארטה ביפן, הרי שהולדת הקארטה באיי אוקינאווה ושמו המקורי: Tode ("היד הסינית") מרמז על מוצאו העיקרי. כבר במאה ה-15, בימי המלך Sho Hashi, היתה זליגה של Kenpo / Kempo / Tode לאוקינואווה. עובדה חשובה לציון היא שכבר אז היתה באוקינאווה אמנות לחימה מקומית: Te או Tode Jutsu שהתפתחה במקביל ל Tode ("היד הסינית"). מאוחר יותר החל השם Tode לשמש גם את אמנות הלחימה המקומית (Te). הקראטה נראה ביפן לראשונה רק בראשית המאה הקודמת. אחת ההדגמות הראשונות שבעטיין התפרסם הקראטה ביפן נערכה ב- 1917 בעיר Kyoto. למעשה הוכר הקארטה רשמית ביפן רק ב- 1922,כאשר ה- Dai Nippon Butokukai, ארגון העל היפני לאמנויות לחימה, הכניס את ה Tode תחת מטרית אמנויות הלחימה היפניות (Budo) ומאוחר יותר, בשנת 1936 הוחלף השם ל KARATE-DO "דרך כף-היד-הריקה". למעשה הסמוראי התמחה גם בכלי נשק וגם בטכניקות ידיים ריקות כך שטכניקות אלו היו רק חלק מן הרפרטואר שלו בעוד שה- Tode התפתח כתוצאה מהאיסור שבנשיאת נשק על האוכלוסייה המקומית. כלומר הקראטה התפתח משני ערוצים, האחד צבאי והשני אזרחי למטרות הגנה. היסטוריה אזכורים ראשונים על אוקינאווה קיימים במקורות סיניים ויפניים עוד משנת 200 לפנ"ס. האיים מהווים צומת דרכים: דרום מזרח אסיה יפן-סין-קוריאה וכן סיאם, אינדונזיה והפיליפינים, ומכאן חשיבותם האסטרטגית. שרשרת האיים הורכבה מממלכות קטנות שאוחדו ב- 1429 תחת שלטון שושלת שו, וכך החל עידן חדש של בניית מרקם כלכלי-חברתי מבפנים וכינון מערכות יחסים עם ממלכות ומדינות מן החוץ. ואולם ב 1480 אסר המלך שו-שין (Sho Shin) על החזקה ושימוש בכלי נשק על מנת למנוע סיכון ולחזק את שושלת שו (Sho). אוקינאווה לא הייתה עצמאית לגמרי והפרישה שלמונים לסין תמורת שקט ושלווה, ואולם יפן שרצתה גם היא נתח מהשגשוג הכלכלי פרסה את צילה על האיים ומעתה נאלצו התושבים לשלם לסין מזה וליפן מזה. אחד האירועים רבי ההשפעה על ההיסטוריה האוקינאווית התחולל בשנת 1609. תחילתו של הסיפור עוד בשנת 1600 עת קרבות פנימיים עזים מתחוללים ביפן בין משפ' Tokogawa ומשפ' Satsuma. ה- Satsuma הובסו אך צבאם לא פורק לגמרי. יפן אוחדה תחת שלטון Tokogawa וע"מ להסיר את האיום ולאפשר שקט שלטוני, היתיר השוגון המקומי למשפ' Satsuma לפלוש לאוקינאווה ובכך להרחיק את צבא Satsuma מעליו. בפברואר 1609 פלשו כ 3000 סמוראים לאוקינאווה ולאחר התמודדות חסרת סיכויים נכנע השלטון המקומי. המסחר וניהול הפנים העצמאי גוועו. ה- Satsuma גבו מיסים כבדים ולא אפשרו חיים עצמאיים. נאסר על המקומיים לשאת כלי נשק או לעסוק בכל פעילות הגנתית. כעת היו המקומיים חשופים גם לפגיעות מצד פירטים יפניים שהגיעו מהים הסיני המזרחי. ב- 1879 סופחו שוב האיים ליפן אך ה- Satsuma עדיין שלט עד לשנת 1899. תפנית חדה נרשמה במלה"ע ה-II, באפריל 1945 עם פלישת הכוחות האמריקאים לאוקינאווה. התוצאות היו הרות אסון. 107,539 חללים יפניים ו- 21,281 חללים אמריקאים נפלו. הכוחות האמריקאים ערכו 27,226 גיחות הפצצה טרם הפלישה. ההרס באוקינאווה היה מוחלט, כ- 24,000 אזרחים נהרגו, בתים נהרסו כליל ולמעשה נלכדו התושבים המקומיים בין הכוחות הלוחמים. עם אובדן התרבות איבד גם עולם הקראטה מורים וידע רב. אפיונים לקראטה האוקינאווי האוקינאווים רואים את הקראטה כפולקלור, ולא כספורט או BUDO ("דרך הלוחם") ע"פ התפיסה הצבאית היפנית. גם האווירה ב- Dojo (מקום בו עוסקים בלימוד רוחני, מדיטציה ואמנויות לחימה) באוקינאווה שונה בתכלית מזו שביפן, כאשר ביפן האווירה יותר רשמית ונוקשה,כדרך אמנויות צבאיות(BUDO) בעוד שבאוקינאווה האווירה פחות רשמית והרבה יותר קלילה - ועם זאת המשמעת העצמית, השמירה על טיפוח המקום, חיי החברה וההתחשבות בזולת מעוררי הערצה. GIRI - מושג המקפל בתוכו נאמנות ומחויבות למקום. ביפן המשמעות היא יותר בציווי ואילו באוקינאווה הדברים נעשים ברכות ובנתינה טבעית. אמנות הלחימה האוקינאווית התפתחה בשני מישורים מקבילים: ידיים ריקות Karate \ Tode כלי נשק מסורתיים Kobu Do יש אמרה ידועה: "כאשר הינך נלחם בידיים ריקות - חשוב כאילו הינך מחזיק נשק בידך, וכאשר מצוי נשק בידך - חשוב כאילו אתה נלחם בידיים ריקות". הנשק הופך להיות חלק מאיתנו - רוצה לומר "חלק מן הגוף ומן הנפש", זאת על מנת להפעילו בטבעיות וביעילות וכן על מנת שלא לפגוע בעצמנו (הן תוך כדי לחימה והן נזק מצטבר בטווח הארוך). אמנויות הלחימה האוקינאוויות הושפעו בעיקר מן ה- Kempo הסיני שהגיע בסביבות המאה ה-17 ונוסף על הסגנון המקומי. הסגנונות רבים ושונים. בצפון ההררי למשל, רכבו המקומיים על סוסים והשימוש ברגליים היה נפוץ יותר בעוד שבדרום העשיר בנחלים, השימוש בסירות היה נרחב ולכן השימוש בטכניקות ידיים דומיננטי יותר. ההשפעה הסינית הניכרת הגיע דרך מלחים ויורדי - ים, סוחרים ועוברי אורח אך בעיקר דרך שליחים רשמיים שהגיעו מסין לאוקינאווה כדוגמת Kushanku ומאוחר יותר דרך מורים מקומיים שפנו לסין על מנת לצבור ידע בסגנונות השונים ואח"כ פיתחו זאת לצרכיהם. ניתן לסווג את ה- Okinawa-te , Tode באוקינאווה לשלשה זרמים שהתפתחו בשלושה אזורים: Shuri-Te - עמידות נמוכות (ומשום כך מעברים איטיים יותר), אגרופים קפוצים בדר"כ. יש האומרים כי סגנון זה מהיר תנועה והתקפי. Naha-Te - עמידות גבוהות יותר, נשימה מודגשת, כפות ידיים פתוחות. יש המאפיינים את הסגנון כהגנתי יותר מקודמו. Tomari-Te - סגנון זה משלב את שני הסגנונות הנ"ל. הדרך בדומה לאמנויות אחרות ולעיסוקים שונים בכלל, מורכבת אמנות הקראטה ממרכיבים חיצוניים ופנימיים. המרכיבים החיצוניים הינם הכלים עימם אנו עובדים, דהיינו הגוף (חוזק, כוח, גמישות, סיבולת שריר, סיבולת לב-ריאה ובקיצור- כושר כללי על מרכיביו השונים) וכן טכניקה. המרכיבים הפנימיים הינם פיסיים מחד (לחוש את הגוף והסביבה) ורוחניים מאידך (חינוך, מוסר, משמעת עצמית, אתיקה). דגש רב מושם בבודהיזם, כפילוסופיה, ובאמנויות השונות על לימוד מתוך התנסות, דהיינו הלימוד אינו לוגי ומנטאלי בלבד אלא חוויתי והנסיון הינו אבן דרך. ככלל ניתן לומר שככל שהנסיון גדל מושם דגש רב יותר על המרכיבים הפנימיים כאשר ישנן גישות שונות המרכיבות את המינון (החיצוני והפנימי) באופן שונה. עוד נציין, כי בניגוד למערב בו התוצאה היא העיקר הרי במזרח אין הפרדה בין הדרך לתוצאה ולכן ניתנת לדרך (לתהליך) חשיבות רבה. במזרח מושם דגש על לימוד חוויתי, דהיינו חשיבות עליונה ניתנת להתנסות המתרגל, כלומר התלמיד לומד בעיקר מתוך תרגול. צבירת הידע הינו תחילתו של התהליך ואילו ההבנה ומאוחר יותר ההפנמה היא - היא החשובה. תפקיד המורה הוא להורות לתלמיד את כיוון הדרך ולהחזירו לנתיב אם סטה יתר על המידה כאשר הידע ניתן בהתאמה, ולא להאביס את התלמיד בכמויות ידע אדירות בזמן קצוב, ממש כפי שאין למזוג תה לכוס תה שכבר נתמלאה. המורה (" Sensei") מחנך ומנתב את תלמידו טכנית, מנטאלית ורוחנית, נותן ומקבל מן התלמיד וכך נוצר גירוי הדדי המקדם את שני הצדדים. SEN, ahead, earlier, priority, future, destination = 先 SEI, SHO, life, bring to life, revive be born, let live = 生 כיום מתפלג העיסוק בקראטה, לתפיסתי, לשלושה מישורים: תורת לחימה קורסים אד- הוק על מנת להקנות מקסימום הגנה עצמית במינימום זמן לאוכלוסיה מסוימת שאינה מעוניינת לעסוק בנושא מעבר לכך. למשל קורס בן 15 מפגשים לסטודנטיות או קורס בן 10 מפגשים לפועלי בניין. את השוני בין הקורסים אשאיר לדמיונכם (: זוהי מסגרת הדרכה יותר מאשר הוראה של ממש דהיינו - שימת דגש טכנית וטקטית. ספורט השפעה יפנית ואח"כ מערבית - מראשית המאה הקודמת דרך מורים אוקינאווים שהגיעו ליפן (הקראטה הובא רשמית ליפן ב- 1922). מאפיינים של ספורט הישגי- תחרותי הכולל חוקים ופרמטרים שיפוטיים, טכניקות מדידות ובעלות רמת סיכון נמוכה כגון עמידות עמוקות ודגש על האספקט הוויזואלי כאשר המטרה כמובן הינה צבירת נקודות וניצחון בתחרות. אמנות לחימה שמירת הקוד האתי - מוסרי, הערכי - תרבותי, מסורת, התבוננות פנימית ואימון מנטאלי לצד העיסוק התכליתי - הגנה עצמית. מכאן יוצא שאמנות הלחימה הינה לא רק פעילות גופנית בעלת אלמנטים בריאותיים, אלא גם - ובעיקר - דרך חיים, חינוך, כיוון מחשבה, אופי ולמעשה יש לאמנות הלחימה נגיעה אישית וחברתית בכל תחומי החיים. כאן מקבל המושג "סנסאי" (מורה) את המשמעות אליה הוא מכוון. לבסוף אתייחס בקצרה לשני נושאים ובהסתייגות משום נגיעתם ליפן - ולא לאוקינאווה. עם זאת מצאתי לנכון להזכיר נושאים אלו בגלל הקשר האמיץ בינם לבין אמנויות הלחימה: זן בודהיזם סמוראים זן ובודהיזם פירוש השם זן ( Dhyana, Ch'an, ZEN) הינו השתקעות מדיטאטיבית בה נעלמת המחשבה השניותית (דואלית) ובכלל זה בין האני לסביבתו. הזן שולל מישוג ושואף להחזיר לאדם את טבעו האוטנטי ע"י שחרור מן השעבוד להרגלי החשיבה המושגית והחלפתה בתפיסה ישירה, בלתי אמצעית, טרום-מושגית ובעלת חוויה מוחשית, עכשווית. הזיקה העמוקה והמתמשכת בין הזן למעמד הלוחמים (סמוראים) יצרה כללי התנהגות מוסרית ואתיקה (BUSHIDO) אשר קיבלו גושפנקה רשמית במאה ה- 17 כבסיס למסורת הצבאית של יפן הפיאודלית. מדעני החברה משווים את השפעת ה- "BUSHIDO" על ההתפתחות הכלכלית ביפן לזו של האתיקה הפרוטסטנטית במערב. למעשה כבר בתקופת ה "מורומאצ'י" (1598 - 1336) התבססו, בהשפעת הזן, דפוסי חיים ואמנות יפניים במובהק כאשר הזן אומץ ע"י מעמד הסמוראים, שיישם את שיטותיו לאמנויות הלחימה ולכללי ההתנהגות הנוקשים ותאם את ערכיהם: טיפוח אופי חזק, פשטות, ריסון עצמי, קור רוח, ריכוז, נחישות, חישול ומשמעת ועם זאת היה ניטראלי מבחינה רגשית. סמוראים הסמוראים נחלקו לשתי קבוצות: Kerai - נשכרו על בסיס פוליטי-כלכלי. Keinin - קירבה משפחתית. אלו הם הסמוראים הבלתי מתפשרים והנאמנים לשבטם אשר עליהם נשענים רוב האתוסים. המיתוס הרווח במערב אודות הסמוראים וקלות המוות אינו נכון כלל ועיקר ונובע מחוסר הבנת התרבות והאמונה ביפן. ראשית נחזור לנאמנות הבלתי מתפשרת של הלוחם ("צו"), לעקרונותיו ולריכוז במטרה. כאשר האני מתמזג בסיטואציה הקשה של הקרב וכאשר הלוחם מתרכז ביריבו, המחשבה אודות פציעה או מוות אך יוציאוהו מן הריכוז ויסכנו אותו ולכן מחשבות מעין אלו אינן רלוונטיות. שנית, הדת, התרבות והאמונה הבודהיסטית טוענות לגלגול נשמות ולמעשה ראה הסמוראי את עצמו כחלק מהווית הגלגול הזה, שהוא המשכו של הגלגול הקודם ואחריו יגיע הגלגול הבא - כך שלמעשה המוות אינו נתפש כ- "סוף" אלא כחלק טבעי מתהליך מתמשך כאשר ה- "תיקון", הדרך בה בחרתי, היא החשובה והיא זו שתקבע את מהלך הגלגול הבא. לכן המוות עשוי להתפרש בסיטואציה מסוימת כטוהר ולוא דווקא כטומאה. הסמוראי אינו שש אלי מוות אלא פשוט אינו מתייחס אליו. טקס ה- "ספוקו" (שיסוף הבטן, Hara Kiri ) אינו דבר של מה-בכך אך הסמוראי העדיף מיתה מכובדת זו על פני קלון. שוב, בל נשכח כי מדובר בתקופה שונה ובתפיסת עולם הזרה לנו לחלוטין ולכן קשה לנו להתבונן ולהבין תופעה זו ע"פ אמות מידה וקריטריונים מערביים דהיום. ברירת הספוקו ניתנה לסמוראי בדר"כ במספר מצבים: לעיתים סמוראי שסרח ופשע קיבל רשות להרוג עצמו במקום להיות מוצא להורג באופן משפיל, וכך לעיתים הציל גם את משפחתו מעונש והחרמת רכוש. לוחם שנפל בקרב הושווה לפרח הדובדבן הנושר בשיא פריחתו ואם נחלו הסמוראים מפלה בקרב, מוצא ההתאבדות בא להוכיח את כנות הסמוראי ואחריותו לאשר קרה. היו סמוראים שנאמנותם לאדון היתה כה רבה, עד שהם ביצעו "ספוקו" בעקבות מות אדונם על מנת ללוותו בדרכו אל המוות ("ג'ונשי"). באקט ריטוש הבטן היה גם משהו סמלי: ע"פ פילוסופיית המזרח מרכז החיים והאנרגיה ומקום משכנה של הנפש הינו בבטן ("הרא" או במובן העמוק יותר: טאן-דן). אסיים במשפט האומר כי הרמה הגבוהה ביותר אליה שואף להגיע הלוחם היא "דרך החרב ללא חרב", דהיינו להכניע את היריב בדרכי שלום וללא עימות פיסי (ללא שליפת החרב). היו משפחות שהתמחו בייצור החרב. בטרם ניגשו חרשי החרב למלאכתם, הם היו מטהרים עצמם ולובשים בגדי כוהנים שינטוהיסטים. לחרבות מפורסמות ניתנו שמות פרטיים והן היו לנכס משפחתי רב ערך. לחרבות שהיו שייכות לסמוראים מפורסמים יוחסו תכונות שספגו מבעליהן. שני אמני ייצור החרבות הידועים ביותר ביפן היו מסאמונה במאה ה- 13 ותלמידו מורמאסה במאה ה- 14. האגדה מספרת כי יום אחד רצו לבדוק חרבו של מי טובה יותר. תחילה הכניס מורמאסה את חרבו לנהר. היא היתה כה חדה, שחתכה כל עלה שחלף על פניה. ואולם, משהכניס מורהו, מסאמונה, את חרבו לתוך המים, זז הצידה כל עלה שהתקרב אליה. החרב הטובה היא זו העושה מלאכתה ללא הצורך בשליפתה. מעניין וחשוב להכיר ולהוקיר תרבות זו, לנסות ולאמץ את התואם לתקופתנו. ללמוד, להשכיל ולעשות שימוש לטובה בחכמת חיים עשירה זו. מאת איציק כהן, אפריל 2003. חזרה לדף המאמרים